קדושת התפלין -
החלק החמשי בקדושת התפלין
פרק ראשון [קכו]כְּתִיבַת הַפָּרָשִׁיּוֹת עִם בָּתֵּיהֶם וְהַנָּחָתָן וּבִרְכָתָן כָּתוּב הוּא בִּמְקוֹמוֹ. וּלְפִי שֶׁהֵן דָּבָר קָדוֹשׁ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. וְיֵשׁ לַדָּבָר סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קח, א): שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבֵי אֲגוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא. חֲזִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְמַיָּא דְּקָא דָאלוּ (*) וַעֲכִירֵי, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא: גַּבְרָא רַבָּה קָא אָתֵי מִמַּעֲרָבָא וְחָשׁ בְמֵעֵיהּ וְקָא דָאלוּ מַיָּא לְקָבֵיל אַפֵּיהּ (פירוש: גליהן מגביהין לעשות מחיצה סביב, כשהוא נפנה, על דופני הספינה שלא יראה גלויו), קוּם זִיל (*) תָּהֵי לֵיה אֲקַנְקְנֵיהּ. אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּרַב הֲוָה. בָּעָא מִינֵיהּ: מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ''לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ'' (שמות יג, ט). (*) מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ.
נפש יהודה ועכירי. ענין צער משום צערו דרב שהיה חש במעיו וצריך כל שעה לנקביו היו המים עכורין והוא סימן צער שאף הוא עכור ומפני שלא היה בעת הזאת רוח מנשבת על הים וראו המים נעשין גלין הבינו שלכבוד אדם גדול הוא זה והנהר היה מושך מן א''י לבבל: תהי. הריח בו בקנקנו אם יין הוא או חומץ כלומר בדקוהו אם ת''ח הוא אם לאו: מן המותר בפיך. ע''ג עור בהמה טהורה שהבשר ממנה מותר לאכול:
וְהֵם פְּאֵר לְיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (ברכות, יא.) עַל ''פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ'' (יחזקאל כד, יז): אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹצֵר הַכֹּל כִּבְיָכוֹל, הוּא מִתְפָּאֵר בָּהֶן, עַד שֶׁהִמְשִׁילוּ, וְאָמְרוּ הֲנָחַת תְּפִלִּין בָּאֵל יִתְבָּרַךְ, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, א): אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'' (ישעיה סב, ח), ''יְמִינוֹ'' זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'' (דברים לג, ב); ''וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'', אֵלּוּ תְּפִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ'' וגו' (תהלים כט, יא). וּכְתִיב: ''וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'' (דברים כח, י). וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אָבִין: בִּתְפִלִּין דְּמָרֵי עָלְמָא (*) מַאי כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ''וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד'' וגו' (דברי הימים־א יז, כא). אֲמַר לֵיהּ: וּמִי מִשְׁתַּבֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוּשְׁבְּחוֹתַייהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אֲמַר לֵיהּ: אֵין, דִּכְתִיב: ''אֶת־ה' (*) הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם'' (דברים כו, יז) וּכְתִיב: ''וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם'' (שם שם, יח). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו' (שם ו, ד), אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד'' וגו'. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיה דְרָבָא לְרַב אַשֵּׁי: תִּינַח בְחַד בֵּיתָא דִּתְפִילִין, (*) בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי אִכָּא? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא: ''כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל'' (שם ד, ז), ''וּמִי גּוֹי גָּדוֹל'' (שם שם, ח), דְּדָמְיָין אַהַדָּדֵי, בְּחַד בֵּיתָא; ''אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל'' (שם לג, כט), ''אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים'' (שם ד, לד), בְּחַד בֵּיתָא; ''וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן'' (שם כו, יט), בְּחַד בֵּיתָא; ''וּמִי כְּעַמְּךָ'', בְּחַד בֵּיתָא. (*) וְ (*) כֻלָּן כְּתִיבֵי בִּדְרָעֵיא.
נפש יהודה מאי כתיב בהו. בשלמא בתפילין דידן כתוב שמע והיה אם שמוע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב''ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו: האמרת. לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו: בשאר בתי מאי. שהרי ארבעה בתים הן: וכולן כתיבי בדרעיה. כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות וכל הפרשיות כתובות בו ומה שאמר אתם עשיתם לי חטיבה אחת פירוש חיבה בזה שמניחין התפילין לקיים מצותיו ובזה אנו עושין רצונו וכנגד זה הקב''ה מראה לנו חיבה על דרך המקראות שמצינו כתוב בהן אהבת הקב''ה לישראל נגד אותן הפרשיות של תפילין שמראין אהבת ישראל להקב''ה ועל שאנו עושין כן בהנחת תפילין אומרים גם כן בלשון הזה נגד הקב''ה אף שאין שייך בו לומר כזה רק להבין אהבת ה' לנו כמו שאנחנו אוהבין אותו וכדוגמתנו כמו שאומרין שקבל משה רבינו הלוחות מידו של הקב''ה לידו על שיש לו יד לנוכח זה אמר היד בהקב''ה אלמלא היה לאדם אבר אחר שקבל בו היו גם כן מכנין כן להקב''ה וזה שאמר תינח בחד ביתא משום שאמר רק מקרא אחד מי כעמך ישראל נגד שאנו כותבין בתפילין שמע ישראל הלא יש לנו יותר פרשיות ומה מקראות מצינו נגד שאר הפרשיות שמראין לנו חיבת הקב''ה לישראל ומחשב כל הפסוקין שמראין נגד פסוקים שבתפילין וכן בכל מה שאנו עושין ואומרין בדמיון כן נגד הקב''ה על דרך המקראות שמדברין במעשי ה' להבין לאדם מעשיו צריך הדמיון לומר נגד ה' כנגד האדם דאם לא כן אי אפשר לתפוס ולומר שום דבר ממעשה ה' שיבין האדם: וכולן כתיבי בדרעיה. בזרוע שבתפילין של זרוע הם כל הפרשיות כתובים יחד ועל זה אמר הכתוב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וגו' ועל תפילין שבראש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וזה ויראו ממך אלו תפילין שבראש וכו':
וּלְפִי שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא קְדֻשָּׁה רַבָּה שֶׁמִּתְפָּאֵר בָּהּ יוֹצְרֵנוּ, עַל כֵּן צְרִיכִין גּוּף נָקִי וְקָדוֹשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה טוֹמְנִין (מט, א) וּבְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (דכלים) [דְּמִילָה] (קל, א): אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי וְקָדוֹשׁ כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מַאי טַעֲמָא? אַבַּיֵּי אָמַר: (*) שֶׁמָּא יָפִיחַ בָּהֶן. וְרָבָא אָמַר: (*) שֶׁלֹּא יִישָׁן בָּהֶם.
נפש יהודה שמא יפיח בהן. שצריך לדעת שיעמיד עצמו בשעת הרוח שלא יצא הרוח מאחוריו: שלא יישן בהם. שמא יפיח או יראה קרי אלא אם כן שיודע שלא יישן בהם אז מותר להניחם:
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם? שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּנִּיחַ תְּפִלִּין (*) יְנַקְּרוּ אֶת מֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִלִּין וְיוֹצֵא לַשּׁוּק וְרָאָהוּ קֻסְדּוֹר אֶחָד (פירוש: ממונה) וּבָרַח מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה בְיָדְךָ? אֲמַר לֵיהּ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט יָדֵיהּ וְנִמְצְאוּ בוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה. וּלְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. וּמַאי טַעֲמָא אָמַר לוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה? דִּמְתִילָא (פירוש: משולה) כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְכַנְפֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף'' (תהלים סח, יד), מַה יּוֹנָה זוֹ (*) כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶם.
נפש יהודה ינקרו את מוחו. ינקבו את המוח שהוא תחת התפילין: כנפיה מגינות. על היונה שפורחת בהן וכן המצות מגינות לישראל והויא להם ככנפי היונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים כי כנפי היונה מגינות עליה מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה מה שאין כן בשאר עופות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה (שבת קל, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, עֲדַיִן הִיא מֻחְזֶקֶת בְּיָדָן; וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְׁמָד עֲדַיִן הִיא מְרֻפָּה בְּיָדָן, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה. וְחֻמְרָא זֹאת שֶׁצְּרִיכָה גּוּף קָדוֹשׁ, הִיא לְמִי שֶׁיַּנִּיחֵם כָּל הַיּוֹם, אֲבָל לְהַנִּיחָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. כָּל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה רָאוּי לְהַנִּיחָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ וְאַל יִמְשֹׁךְ בִּשְׂחוֹק וְלֹא בְּשִׂיחָה בְטֵלָה.
וְאִם אֵינוֹ מַנִּיחָן אֲפִילוּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא (ברכות יד, ב): אָמַר עוּלָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא צִיצִית וּבְלֹא תְפִלִּין (*) כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: (*) כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, זֶבַח בְּלֹא (*) נְסָכִים.
נפש יהודה כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאלו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האיפה וגו' אף הקורא וקשרתם לאות על ידך וגו' ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' והוא הדין דמצי למימר כאלו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לשון דקרא נקיט עולה ומנחה זבח ונסכים:
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין יֵשׁ עָלָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֳנָשִׁין, כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחוֹל שֶׁבַּשָּׁנָה הָרְאוּיִים לְהַנִּיחַ בָּהֶם תְּפִלִּין, שֶׁאֵין לָנוּ מִצְוֹת שֶׁתְּהֵא אוֹת וְעֵדוּת כִּי אִם שָׁלֹשׁ, מִילָה וְשַׁבָּת וּתְפִלִּין, שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּשְׁלָשְׁתָּן אוֹת וְאֵין יִשְׂרָאֵל מְבָרֵר עֵדוּתוֹ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים. הִילְכָךְ בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֵדִים, מִילָה וְשַׁבָּת, פָּטוּר מִלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, אֲבָל בְּחוֹל אִם אֵינוֹ מַנִּיחָם לֹא נִשְׁאָר לוֹ כִּי אִם עֵד אֶחָד. וּלְכָךְ נֶחְשְׁבוּ מֵהַשְּׁמוֹנָה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהֵם כִּמְנֻדִּים לַשָּׁמַיִם, רוֹצֶה לוֹמַר, מְרֻחָקִין מֵרַחֲמֵי שָׁמַיִם.
וְגַם אָמְרוּ (ר"ה יז, א), עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחָן כְּלָל, שֶׁנִּקְרָא מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן וּקְרָאוּהוּ: (*) קַרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין מֵעוֹלָם. וְנִקְרָא עַם הָאָרֶץ לְכָל חֻמְרוֹתָיו, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה (סימן קכד) בְּעִנְיַן צִיצִית. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ (מנחות מד, א): כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנֶה עֲשֵׂה בְּכָל יוֹם, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶם מִצְוַת עֲשֵׂה. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ וְאַל יִפֹּל (*) בָּעֳנָשִׁין הַלָּלוּ.
נפש יהודה קרקפתא. גולגולת דלא מנח תפילין: בעונשין הללו. דכתיבי כאן. ופעם אחת קבר שר ליהודי אחד שגר אצלו והיה אצלו גדול מאוד לאחר ימים עבר על קברו אמר אראה איך היהודי שוכב בקברו וצוה לפתוח ארונו ומצא שצב אחד עומד על מצחו במקום הנחת תפילין ושני נחשים נוקרין בפיהן במוחו ותולין למטה כשתי רצועות של תפילין וצב אחד כן על זרועו ונחש אחד כרוך על זרועו ועל ידו ככריכת התפילין שביד ושלח השר אחר היהודים לראות ולומר מה זה ועל מה זה ושאלו היהודים לשר הלא כל ימיו היה אצלך ראית מימיך ממנו שהניח תפילין כדרך היהודים אמר לא, אמרו לו הנה זה עונשו שמניחין לו תפילין עתה רחמנא ליצלן:
פרק שני [קכז]
הֲנָחַת תְּפִלִּין הִיא עֲטֶרֶת יִשְׂרָאֵל וּפְאֵרָם עַל כָּל הָאֻמּוֹת, וְעַל כֵּן הָיוּ מִתְפָּאֲרִים רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, בְּאָמְרָם, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תְפִלִּין. וּכְבָר אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָאוּהוּ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא צִיצִית וּבְלֹא תְפִלִּין. וּבָזֶה הָיוּ מְהַדְּרִין עַצְמָן וּמוֹדִים שֶׁבָּזֶה הָיוּ מַאֲרִיכִין יָמִים, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְגִלָּה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (כח, א), וּבְפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תענית כ, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי (*) לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, (*) וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִי, (*) וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, (*) וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי, (*) וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי (*) בְּכִנּוּיוֹ. וַאֲמְרֵי לָהּ: (*) בַּחֲנִיכָתוֹ.
נפש יהודה לא הקפדתי. שלא היה מקפיד על דבר מה שנעשה בביתו אף על פי שהיה לו להקפיד שלא היה כרצונו: ולא צעדתי. לא הלכתי: ולא הרהרתי. בדברי תורה בחוצות שהיה בהם דבר מטונף: ולא הלכתי ארבע אמות. במקומות נקיות שלא דברתי בדברי תורה: ולא ששתי. לא שמחתי כשנכשל חבירי בין בדבר שהיו מביישין לו או שבא לו צרה או היזק: בכנויו. פירוש כינוי שמכנין אותו בני אדם לגנאי: בחניכתו. כינוי שם משפחתו שם לווי כמו שם חניכת אבות שכל בני משפחתו היו נקראים כך ואפילו הכי אם הוא קצת שם גנאי אסור לכנות להם אבל לשבח מותר:
וְגַם בִּזְכוּת זֶה נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (קידושין לז, ב): ''וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ'' בְּפָרָשַׁת תְּפִלִּין (שמות יג, יא) לָמָּה נֶאֱמְרָה, שֶׁהֵם חוֹבַת הַגּוּף וְנוֹהֶגֶת (*) בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ? אֶלָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲשׂוּ מִצְוָה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ.
נפש יהודה בין בארץ ובין בחוצה לארץ. כי כל חובות גוף נוהגות כך ולמה כתיב והיה כי יביאך שמדבר בארץ ישראל:
וְעוֹד, מְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו וְנוֹחֵל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן: וַאֲמַר רָבָא: כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין וּמִתְעַטֵּף בְּצִצִית וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲמַר אַבַּיֵּי: מְעָרֵב אֲנִי בוֹ, שֶׁאֵין אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. רַב פַּפָּא אָמַר: מְעָרֵב אֲנִי בוֹ, שֶׁכָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין. וְעוֹד אָמְרוּ בְּפֶרֶק הַתְּכֵלֶת (מנחות מד, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: '' (*) ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל־בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי'' (ישעיה לח, טז).
נפש יהודה ה' עליהם. אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו מקרא (בישעיה ל"ח) ופירוש ולכל בהם חיי רוחי בכל אברי אשר בהם תלוין חיי רוחי אמר ה' עליהם שיחיו ותחלימני תבריאני ותחזקני ותחייני בתחיית המתים:
פרק שלישי [קכח]
הָאָדָם הֶחָסִיד הוּא הַשָּׁלֵם בְּמַעֲלוֹת (*) הַמִּדּוֹת וּבְמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וְהַמַּעֲשִׂים הָרְצוּיִים (*) הַמַּתְמִידִים (*) מְמַלְּטִים אֶת הַנֶּפֶשׁ מֵהֲפָכֶיהָ (*) וּמַגִּיעִים אוֹתָהּ אֶל הַשְּׁלֵמוּת. וְזוֹ הִיא גְּזֵרַת הַתּוֹרָה. וּבָזֶה הִסְכִּימוּ גַּם כֵּן (*) הַפִּילוֹסוֹפִים הָאֱלֹהִיִּים, בְּאָמְרָם, כִּי בְמַדָּע וּבְמַעֲשֶׂה תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְכֵן אָמַר (*) אֲרִיסְטוֹ: אֵין הַחֵפֶץ הַמְבֻקָּשׁ לָדַעַת בִּלְבַד, אֶלָּא לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְלִהְיוֹת הַחֲסִידיִם נִקְשָׁרִים בְּדָתוֹת. וְתַכְלִית עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת הוּא לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא הַמְיַשֶּׁרֶת לָעוֹלָם הַתְּמִידִי, כְּדִכְתִיב: ''יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד'' (תהלים יט, י), רוֹצֶה לוֹמַר, לַהִשָּׁאֲרוּת הַתְּמִידִי.
נפש יהודה המדות. הטובות והמעלות השכליות שהם שכל טוב ומעשים רצוים ומקובלים להקב''ה ולבריות: המתמידים. שיש להם תמידות וקיום לעולם ועד ומצילין אותו שלא יחטא שהחטא הוא הרע הפוך הטוב שמביאין המקריות הרעות שהם דברים הפוכים: וממלטים את הנשמה. מעונש גיהנם במקום שהיא נכרתת ממקור החיים והוא היפוך מחיי עד: ומגיעים אותה אל השלימות. שנעשה צדיק שלם לעבוד להקב''ה באהבה כי מצוה גוררת מצוה: הפילוסופים האלהיים. אנשים חכמים אוהבים האמת וחוקרים סבת הדברים: אריסטו. שם איש חכם וכתב כן בספרו אין החפץ המבוקש לדעת בלבד כמאמר חז''ל לא המדרש עיקר אלא המעשה ושכר המעשה היא לתכלית לקבל השכר בעולם הבא שהוא תמידי והנאת שכרו הוא תמידי בלי הפסק ועל ידי קיום המצות הם מיישרין אותו שיזכה לעולם הבא שהוא תמיד וקיים לעולם וזה להשארות התמידי שיזכה לדברים שהם נשארים לעולם ועד והוא השכר של עולם הבא:
וְהַמִּצְוֹת הֵם שְׁנֵי (*) סוּגִים עֶלְיוֹנִים. (*) וְהָאֶחָד הוּא קִיּוּם הָאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְצִיּוּרָהּ בְּשֵׂכֶל, עַל דֶרֶךְ הָאֱמֶת. וְהַשֵּׁנִי (*) הַתְמָדַת הַיִּשּׁוּב. וְזֶהוּ אוֹמְרוֹ: ''וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'' (זכריה ח, יט). וְהַסּוּג הָאֶחָד נֶחֱלָק לְמִינִים. וְהַמִּין הָאֶחָד הוּא, לֵידַע (*) שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ מָצוּי (*) וְאַחְדוּתוֹ וְקַדְמוּתוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת כֻּלּוֹ. וּבַמִּין הַזֶּה נִכְלָלִין מִצְוֹת: לְאָהֲבוֹ וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִדָּבֵק בּוֹ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ (*) וּלְהִדָּמוֹת בִּדְרָכָיו, לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם, לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ, לָמוּל כָּל זָכָר וּלְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וּלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין.
נפש יהודה סוגים עליונים. כמו סוגיא דשמעתא סדר ועיקר הדבר ודרך הישר: האחד הוא קיום האמונה. על ידי עשיית המצות הוא מאמין בהקב''ה שישלם לו שכרו ונאמן הוא לזה לשלם השכר לעובדו ומצייר כל זאת בשכלו שהוא כן כדכתיב אני ה' נאמן לשלם לצדיקים ולרשעים שכרם: התמדת הישוב. הם דברים שהשכל נותן לקיימם אף שלא נצטוו כגון גזל ועריות וכל מה שבין אדם לחבירו שהם קיום העולם שעל ידיהם מתקיים העולם בטובה בברכה ושלום ואהבת אמונת הקב''ה והם קיום העולם הוא גורם במצותיו שאוהב אותם לקיימם: שיש שם אלוה מצוי. שם נופל על מקום האדם באשר הוא שם אלוה אצלו מצוי ואין נופל לשון שם לומר על הקב''ה כי שם הוא מקום וגבול. פ''א שם כמו שמו של הקב''ה מצוי שהוא הבורא ובלי מציאותו אין מציאות. ובהעדר הכל לא יתבטל מציאותו כי הוא ממציא כל הנמצאים: אחדותו. שאומרין עליו שהוא יחיד וקדום ושלם שהוא בתכלית האחדות וקדמות ושלימות שאין למעלה ממנו ואין להם תחלה וסוף וגבול לא כמנין של אדם שמונה אחד וראשון וסוף המספר שיש התחלה לראשון בזמן ובמקום ובמנין וגבול ונקרא אחד על שיש אחריו שני במספר וראשון על שהוא זמן להתחלתו וסוף היינו האחרון נקרא סוף לזה שלפניו במנין כמו הראשון נקרא ראשון לשני שלאחריו ואין התחלתם וגמרתם רק בגבול וזמן אבל בהקב''ה אין נופל בו כל זה אין ראשית לראשיתו וסוף לסופו ע''כ אין לו תכלית וגבול והתחלה וסוף והבדלה לאחדותו: ולהדמות. בעצמו דמיון כמו לילך בדרכיו יצייר בדמיונו ובמחשבתו ושכלו להדמות עצמו למעשי ה' מה הוא הלביש ערומים אף אתה כן מה הוא גומל חסדים מבקר חולים אף אתה כן וכמו שאמרו חז''ל וכי אפשר לידבק בשכינה אלא הדבק במדותיו וכו':
וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְוֹת, תְּפִלִּין, צִיצִית וּמִילָה, הֵן מְיַשְּׁרוֹת לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ. וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיגוֹ (*) כִּי אִם מִצַּד פְּעוּלוֹתָיו הַבָּאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם נֶחֱלָקִים לְשָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעֲלָה מִזּוֹ. הָרִאשׁוֹנָה, הִיא נִקְרֵאת ''עוֹלָם הָעֶלְיוֹן'' וְהוּא (*) עוֹלַם הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים. (*) וְהַשְּׁנִיָּה, הִיא ''עוֹלָם הָאֶמְצָעִי'' וְהוּא מְצִיאוּת הַגַּלְגַּלִּים עִם הַכּוֹכָבִים שֶׁבָּהֶן. וְהַשְּׁלִישִׁית, הִיא נִקְרֵאת '' (*) עוֹלָם הַשָּׁפֵל'', הַכּוֹלֵל מַה שֶּׁתַּחַת גַּלְגַּל הַלְּבָנָה. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְוֹת, תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמִילָה, הֵן מַרְאוֹת לְהִסְתַּכֵּל וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם לְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת.
נפש יהודה כי אם מצד פעולותיו. והם מעשי הקב''ה שעל ידי מעשיו הכרנוהו: עולם השכל. הוא העולם המלאכים והנשמות שהם נבדלים מעולם הזה בטבעם כי הם רק אורות השכליים העליונים: והשני. עולם הגלגלים , שבו החמה והלבנה והכוכבים והמזלות הם אורות רוחניות ויש בהן ממשות הראות: עולם השפל. עולם הזה שהוא גופניות:
מִצְוַת תְּפִלִּין - לְאוֹת מְצִיאוּת שְׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים שֶׁבְּעוֹלָם הַשֵּׂכֶל, לְפִיכָךְ צִוְּתָה תוֹרָה לְהַנִּיחָם בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ, כְּנֶגֶד הַמֹּחַ וְהַלֵּב (*) שֶׁהֵם מִשְׁכְּנֵי הַשֵּׂכֶל. עַל כֵּן אָמַר בְּפָרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם: ''וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ'' (שמות יג, ט). וְהַתּוֹרָה הִיא מֵעוֹלָם הַשֵּׂכֶל וְהַמַּלְאָכִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין דוֹרְשִׁין (חגיגה יד, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִבְרָא מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְרוּחַ פִּיו כָּל־צְבָאָם'' (תהלים לג, ו). וְעַל כֵּן מִצְוָה זֹאת נִקְרֵאת קְדֻשָּׁה. וְיֵשׁ בָּהּ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. (*) וּכְלֵי תַשְׁמִישֶׁיהָ נִקְרָאִים כְּלֵי תַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה. וּלְפִי שֶׁרוֹמֶזֶת לְעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה לָעַיִן, עַל כֵּן עִקַּר הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא הַכְּתָב, אֵינָהּ נִרְאֵית לָעַיִן, אֶלָּא תַּשְׁמִישֶׁיהָ, שֶׁהִיא הָעוֹר. וְעַל כֵּן הִיא (*) חוּץ מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹ עוֹלַם הַשֵּׂכֶל, אֶלָּא רְצוּעוֹתֶיהָ שֶׁהֵן נִקְשָׁרוֹת בָּה, רוֹמֵז לְהַשָּׂגוֹת הַשֵּׂכֶל הַנִּקְשָׁרוֹת בָּאָדָם הַשָּׁלֵם. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁיִּהְיוּ מַגִּיעוֹת רְצוּעוֹת הָרֹאשׁ עַד טַבּוּרוֹ, שֶׁהוּא אֶמְצָעוּת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, לִרְמֹז, (*) שֶׁהַשְּׁפָּעַת עוֹלָם הַשֵּׂכֶל בְּמִצְוַת בּוֹרְאוֹ בָּאָה עַד טַבּוּר הָעוֹלָם, לַאֲפוּקֵי מִלִּבָּן שֶׁל אוֹמְרִים, שֶׁהַשְׁגָּחַת הַמַּשְׁגִּיחַ מַגַּעַת עַד גַּלְגַּל הַלְּבָנָה וְלֹא יוֹתֵר.
נפש יהודה שהם משכני השכל. שהשכל והבינה בא ממוח והלב ובהם הם שוכנים: וכלי תשמישיה. הם הבתים של תפילין והרצועות נקשרין בהם: חוץ מגופו של אדם. מניח התפילין וגם הם מחופים מעור הבתים דרמז שאין גופניות בנבראים בעולם העליון שהוא עולם השכל והחכמה ומה שאדם יכול להשיג מזה העולם כשהוא שלם במעשיו הטובים נרמז לו על ידי קשירת הרצועות בתפילין שיש לו להשיג ממנו על ידי לימוד התורה וקיום המצות רזי עליונים ולהשיג לנשמה עליונה מעולם השכל להוסיף לו מדע וחכמה על ידה שיהא נקשר בו משפע העולם השכל שמשפיע בו החכמה והשכל להבין דברים נעלמים: שהשפעת עולם השכל. שהשגחת הקב''ה הוא בזה העולם שעומד באויר באמצע הרקיע שמסבב את הארץ כטבור של אדם באמצע גוף האדם:
מִצְוַת צִיצִית רוֹמֶזֶת לָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי וְיֵשׁ בָהּ הֶעָרָה לִמְצִיאוּת (*) גַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן הַמְכַסֶּה וּמְחַפֵּף כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, שֶׁהֵם שְׁאָר הַגַּלְגַּלִּים (*) הַמִּתְנוֹעֲעִים בִּתְנוּעָתוֹ כִּתְנוּעַת הַחֵלֶק בַּכֹּל. (*) וְעֵדָיו, הַכְּסוּת וְהָאַרְבָּעָה כְנָפַיִם, (*) כְּדִמְיוֹן הָרָקִיעַ שֶׁעַל אַרְבַּע הַחַיּוֹת, (*) שֶׁהֵן מְצֻיָּרוֹת בְּאַרְבַּע תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר הֵם חֲקוּקוֹת בְּגַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת אֲשֶׁר תַּחַת לָרָקִיעַ. וְגַם הַטַּלִּית וְצִיצִיּוֹתֶיהָ מֻבְדָּלִים מֵעֶצֶם גּוּף הָאָדָם כְּמוֹ הַתְּפִלִּין, (*) לְפִי שֶׁשְׁנֵיהֶם לְמַעְלָה מֵעוֹלָם הַשָּׁפֵל אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכֵן הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁמְכֻסֶּה בָּהֶם רֹב גּוּפוֹ מַה שֶּׁאֵינוֹ מְכֻסֶּה בַּתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לָאָדָם. וְהַצִּיצִיּוֹת נִרְאִים לָעַיִן כְּמוֹ הָרָקִיעַ שֶׁהוּא נִרְאֶה לָעַיִן. וְהֵם נִקְרָאִין (*) תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה וְלֹא קְדֻשָּׁה, לְפִי שֶׁרוֹמְזוֹת לְעוֹלַם הַגַּלְגַּלִּים שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּמוֹ בְּעוֹלַם הַשֵּׂכֶל. וְגַם מִצְוָה זוֹ נִזְכֶּרֶת בָּהּ רְאוּת הָעַיִן (*) שֶׁהִיא הַשָּׂגָה הֶרְגֵּשִׁית, מַה שֶּׁלֹּא נִזְכַּר בַּתְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר בַּצִּיצִית: ''וּרְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם'' (במדבר טו, לט), שֶׁהָרְאוּת מֵבִיא לִידֵי זְכִירָה, רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי בִּרְאוֹת הָאָדָם נִפְלְאוֹת הַשֵּׁם שֶׁבְּעוֹלַם הַגַּלְגַּלִּים (*) יִזְכֹּר שֶׁיֵּשׁ מֵנִיעַ לַכֹּל וְיִתֵּן בְּלִבּוֹ לְהַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְכָךְ אָמַר הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''שְׂאוּ־ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה'' וגו' (ישעיה מ, כו), לֹא אָמַר ''שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הַכּוֹכָבִים'', אֶלָּא ''מִי בְרָאָם'', הַכַּוָּנָה, שֶׁמִּתּוֹךְ רְאִיָּתָם נִמְצָא מִתְעוֹרֵר לִמְצִיאוּת בּוֹרְאָם. (*) וְהַתְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית הוּא דוֹמֶה לְצֶבַע הַשָּׁמַיִם כְּפִי הַנִּרְאֶה לָעַיִן מִפְּנֵי גֹּבַהּ הָאֲוִיר, לֹא שֶׁהַשָּׁמַים בַּעֲלֵי גְוָנִים כְּפִי הָאֱמֶת וּלְפִיכָךְ אֵין הַתְּכֵלֶת מְעַכֵּב.
נפש יהודה גלגל העליון. והוא גלגל הגדול ובאותו גלגל הגדול יש כמה גלגלים קטנים זה מזה וזה למעלה מזה ובתוכם המזלות ובהן קבועים הכוכבים והחמה והלבנה ועל ידי גלגל העליון מתגלגלים ומתנועעים הגלגלים האחרים הקבועים בו וזה בתוך זה וזה המכסה והמחופף הגלגל העליון מכסה ופרוש על כל שאר הגלגלים שבו: המתנועעים. הגלגלים הקטנים כשהגדול מתנועע אז גם הם מתנועעים על ידו כתנועת החלק בכל כדרך הגלגל העליון שכל שאר גלגלים קבועים בו כולם מגלגלין על ידו: ועדיו. והמעיד ומראה על הדברים האלו הכסות וכו': כדמיון הרקיע שעל הארבע חיות. כך ארבע כנפות של הטלית שבו תלוין הציצית תכלת דומה לרקיע למראית עיני האדם: שהן מצויירות בארבע תקופות השנה. והם קור וחום וקיץ וחורף והם באים על ידי המזלות שהם קבועים בגלגלים וכשהמזל שהחמה בו מתגלגל למעלה הוא חום ולמטה קר וכן כולם: לפי ששניהם. תפילין וציצית מרמזין לעולמות העליונים תפילין לעולם העליון וציצית לעולם הגלגלים ששני העולמות הם למעלה מעולם הזה: תשמישי מצוה. שאין הטלית חייב בציצית אלא כשהוא מלביש אותו ואין בו קדושה בטלית שהולך בו אף במקומות שאינן נקיים כגון בית הכסא מה שאסור בתפילין: שהיא השגה הרגשית. שמרגיש כשרואה עליו הצבע ומראהו נראה לו מהטלית כך נראה לו צבע הרקיע שבו הגלגלים בדמיון שיש לו הצבע כן להרגשות ולראיית עיניו: יזכור שיש מניע לכל. המזלות מניעות המאורות שקבועין בהן ולהמזלות מניעות הגלגלים ולהגלגלים מניעות גלגל העליון שהם קבועים בו והקב''ה מניע גלגל העליון שהוא בראו והוא מנהיגו כרצונו כל זה ישיג בשכלו ושכן הוא על ידי ראיית הציצית: התכלת שבציצית הוא דומה לצבע רקיע אין מעכב. אם אין לו תכלת יקיים המצוה בלבנים בלא תכלת:
מִצְוַת מִילָה יֵשׁ בָּה סוֹדוֹת וּטְעָמִים רַבִּים. וְאֶחָד מֵהֶם, הֱיוֹתָה הֶעָרָה לְהִתְבּוֹנְנוּת מְצִיאוּת זֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל. (*) וּלְפִי שֶׁעֶצֶם הָאָדָם הוּא חֵלֶק מִזֶּה הָעוֹלָם וְלֹא נִבְדָּל מִמֶּנּוּ בְּשׁוּם זְמַן, לְפִיכָךְ מִצְוָה זוֹ בְּגוּפוֹ, חוֹתָם תְּמִידִי בְּאֵבָר הַמּוֹצִיא הֲוָיָה לְמַעֲשֶׂה, (*) וּבְדָבָר שֶׁהַתַּאֲוָה בוֹ יוֹתֵר מֻטְבַּעַת בְּבַחֲרוּת הָאָדָם. וְצִוְּתָה תוֹרָה לַחֲתֹךְ הַמּוֹתָר לְמַעֵט מִמֶּנָּה. בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵת דָּבָר מִכָּל הַפְּעָלִים הָרְאוּיִם לָבוֹא מִמֶּנּוּ, לִהְיוֹת תָּמִיד לְאוֹת וּלְזִכָּרוֹן בְּעֵינֵי הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בִּמְצִיאוּת זֶה הַחֹמֶר הַהִיּוּלִי, שֶׁהוּא כָּל הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל, שֶׁנִּבְרָא לְתַשְׁמִישׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם (*) וְלִמְאֹס בְּכָל מוֹתַר חֶמְדוֹתָיו, לוּלֵי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְקִיּוּם הַגּוּף וְהַמִּין.
נפש יהודה לפי שעצם האדם. שעיקר האדם הגוף שנברא מזה העולם עפר מן האדמה ועמידתו וחיותו הוא מזה העולם כל זמן שיחיה ואין רגע שיעמוד בלא עולם הזה: ובדבר שהתאוה בו. שהערלה גורמת להיות שהוא כלי ההולדה והערלה גורם להיות משוטף בזנות שהאדם מתאוה ובוחר בו וצוה הקב''ה לחתוך ערלה המביא מותרות הזנות ואין בזה השחתה לאבר כי עיקר הדבר שהוא לקיום פריה ורביה נשאר בו ולא ימעט ממנו על ידי המילה והוא לאדם ללמד ממנו למאוס לכל המותרות והתאוה שיהנה גופו מעולם הזה מכל מה שנמצא בעולם שהוא עולם החומר ההיולי שהוא עפר והכל היה מן עפר. החומר ההיולי כל דבר המוקדם מחבירו קראו חכמי המחקרים היולי וכינוי לאויר שהעולם עומד בו: ולמאוס. במותרות , ויבחר לו מה שהוא לצרכו לקיום גופו והמין היינו לתולדות בנים לקיים מצות בוראו ולא לניאוף להשחית נפשו:
נִמְצָא, שֶׁהָאָדָם הַזָּרִיז, הַשָּׁלֵם בְּמִצְוֹת וּבְמֻשְׂכָּלוֹת כָּאֵלּוּ, (*) הוּא עוֹלָם כְּלָלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין, עָטוּף בְּצִיצִית, נִרְשָׁם בְּמִילָה, לְבַל (*) יָלִיזוּ מֵעֵינָיו פְּעוּלוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּמְצִיאוּת הָעֶלְיוֹנִים וְהָאֶמְצָעִיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְיַעֲבְדֶנּוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וְחַי לְעוֹלָם.
נפש יהודה הוא עולם כללי בפני עצמו. שהאדם נקרא עולם הקטן וכל דוגמת אבריו הם כנגד העולם ובעשיות ג' מצות האלו נרמז לכל ג' העולמות: יליזו. מלשון ולזות שפתים שלא יבזה ויסיר עצמו ממצות הקב''ה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה