בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א - ב''ב - תשע"א לפ"ק
תפילין
סימן יד - כתיבת תפילין על עור נבילות וטריפותשאלה: האם יש חומרא לכתוב תפילין על עור מבהמה טהורה שחוטה, ולא מנבילות וטריפות, או שאין שום ענין להחמיר בזה.
תשובה: לדינא פשוט דכותבין על עור בהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבילות וטריפות שלהן, כבשו"ע (או"ח סימן לב), עפ"י המבואר בתוס' (שבת קח. ד"ה איזה) דמה דכתיב (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשינן מין המותר בפיך, לאו דוקא, אלא ה"ה ממין המותר בפיך, ולכן מטהורים מותר אפילו מנבילות וטריפות שלהן. ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן רה בהגות לסי' לב) ציין שכן מבואר בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ט), וכן דעת האור זרוע הובא בלשכת הסופר (סימן ב סק"ד), ודלא כהבכור שור (שבת קח.) המובא בשערי תשובה (סימן לב סק"ח), דבעינן דוקא מותר בפיך ממש ולא סגי במין המותר בפיך. – אבל באופן דשייך לכתוב על המותר בפיך ממש ולצאת גם דעת הבכור שור, ודאי שיש ענין בזה.
סימן טו - זמן חיוב האב לחנך את בנו במצות תפילין
שאלה: חיוב האב לחנך את בנו במצות תפילין הוא מגיל הגיע לחינוך, או בי"ג שנה.
תשובה: שנינו בגמרא (סוכה מב.), ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכו'. – ויש לעיין באיזה קטן מיירי הברייתא, דממה נפשך אם הגיע לחינוך [שהוא כבן שש שבע או לדעה אחת כבן תשע], אפילו אינו יודע לשמור, נימא שאביו לוקח לו תפילין וילמד אותו לשמור תפילין. ואי מיירי בלא הגיע לחינוך, אפילו יודע לשמור תפילין פטור, ומכל שכן שאינו חייב לקנות לו, כשאר מצות התורה שפטור בלא הגיע לחינוך.
והנראה בזה, בהקדם הא דאיתא במתניתין (ברכות כ.), נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין. ופירש"י (ד"ה קטנים), אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש. ומן התפילין משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן, עכ"ל. – והקשו התוס' (ד"ה וקטנים), דהא בפרק לולב הגזול (סוכה מב.) אמרינן, קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין, אלמא כשהגיע לחינוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין וכו'. ונראה לר"ת, דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך ואין יודע לשמור תפילין [והברייתא דסוכה מיירי בהגיע לחינוך שיודע לשמור תפילין].
ועיקר קושיית התוס' על רש"י צ"ע, דמנא להו להתוס' דלדעת רש"י אף כשהגיע לגיל חינוך ויודע לשמור התפילין פטור מן התפילין, דלמא רש"י מודה דכשהגיע לגיל לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, אלא שפירש המתני' בברכות בסתם קטן שהגיע לחינוך שהוא גיל שש שבע אלא שעדיין אינו יכול לשמור תפילין, ועל כן פטור, אבל אה"נ אם הקטן יכול לשמור תפילין גם לרש"י חייב.
ותו דגם התוס' על כרחך דס"ל הכי, דאף שהגיע לגיל חינוך לשאר מצות שהוא שש שבע, מ"מ אם עדיין אינו יודע לשמור תפילין פטור, שהרי לשון התוס' הוא "כשהגיע לחינוך דשייכי ביה תפילין", והפירוש חינוך דשייך בתפילין זהו כשיכול לשמור תפילין, ולא סתם חינוך בגיל שש שבע. ומפורש כן בלשון הרא"ש (ברכות פ"ג סימן יג) שהעתיק קושיית ר"ת על פירש"י בזה"ל: ולא נהירא לר"ת, דהא אמרינן בפרק לולב הגזול, קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין "והיינו חינוך דידיה", אלמא כשהגיע לחינוך חייב בתפילין, עכ"ל. הרי להדיא שאף לדעת ר"ת פירוש חינוך בתפילין היינו כשכבר יכול לשמור תפילין, ולא כשאר מצוות שמיד בהגיעו לגיל החינוך מתחייב במצוות.
וכדברי הרא"ש בדעת ר"ת מבואר גם במרדכי (שם סימן ס), וזה לשונו: ולר"ת נראה דקטן שהגיע לחינוך חייב בק"ש ותפילין, דהא אמרינן פרק לולב הגזול, קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, אלמא כשהגיע לחינוך "השייך ביה תפילין" חייב בתפילין ובק"ש, עכ"ל. והיינו כמו שנתבאר, דהגיע לחינוך בתפילין היינו כששייך ביה תפילין. וכעין זה הקשה הפני יהושע (ברכות שם ד"ה בתוס' בד"ה וקטנים) עיי"ש.
ואשר על כן נראה לומר, דהתוס' למדו דדעת רש"י כשיטת העיטור (הלכות תפילין ח"ז סא ע"ג) המובא בב"י (או"ח סימן לז) שכתב: מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י"ג שנה ויום אחד הוא, דאז אם יכול לשמור תפילין חייב אביו לקנות לו, ואם לאו, פטור הוא. – ובדרכי משה (סק"ב) כתב דהמנהג כדברי בעל העיטור, שאין הקטנים מניחין תפילין עד שיהיו בר מצוה, דהיינו בן שלש עשרה שנים ויום אחד.
ובשו"ע (שם, ג) כתב: קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן בהם ולא יפיח בהם – הגה, ושלא ליכנס בהן לבית הכסא [רש"י פ' לולב הגזול] – חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. הגה, וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום א' [בעל העיטור] וכן נהגו ואין לשנות, עכ"ל.
ולכן פירש רש"י בברכות, דאפילו קטן שהגיע לחינוך פטור מתפילין, ואפילו אם יודע לשמור תפילין. והא דתני בסוכה דקטן היודע לשמור אביו לוקח לו תפילין, האי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד כשלא הביא עדיין ב' שערות, ועל זה הקשו התוס' שהלשון קטן משמע כמשמעו, אפילו לפני י"ג שנה כשיודע לשמור חייב אביו לקנות לו תפילין, כך למדו התוס' בדברי רש"י.
שוב ראיתי כדברינו בביאור הגר"א (שם), שאכן למד בדעת רש"י שהוא כדעת בעל העיטור. אלא שלפי דבריו עדיין קשה על שיטת רש"י מה שהקשו עליו התוס', דהלשון קטן משמע פחות מי"ג שנה. – אולם לדברינו אתי שפיר, דהתוס' אכן הבינו ברש"י כשיטת בעל העיטור ולכן הוקשה להם קושיא זו. אבל רש"י עצמו למד כפשוטו, דמיירי בקטן שהגיע לחינוך (והוא פחות מי"ג שנה) אלא שעדיין אינו יכול לשמור, ולכן פטור, וכשיודע לשמור אביו חייב לקנות לו, וכדעת התוס' עצמם, ודו"ק.
נמצא לפי זה, דנחלקו רש"י ובעל העיטור והתוס' בזמן חיוב האב לחנך את בנו במצות תפילין, לדעת בעל העיטור דוקא מבן י"ג שנה, וכך הוא גם שיטת רש"י לדעת הגר"א, ולדברינו הבינו התוס' כן בדברי רש"י, וכן פסק הרמ"א. ולעומת זאת דעת התוס' דמגיל הגיע לחינוך חייב האב לחנך את בנו במצות תפילין, וכן פסק המחבר, ודוקא כשיודע לשמור עצמו.
ועכ"פ יצא לנו מהאמור, "דרש"י אליבא דהגר"א" ס"ל, דעד י"ג שנה הוא פטור מתפילין ואפילו כשיודע לשמור, ודלא כהתוס'. – ונראה דרש"י והתוס' שנחלקו אזלי לשיטתם, דידועה מחלוקת הראשונים אי מצות חינוך על האב רמיא, אבל הקטן מצד עצמו אינו מחוייב כלל בקיום המצוות. או דלמא גם על הקטן רמיא החיוב.
דהנה, קיימא לן במסכת ברכות (כ:) דקטן מוציא בברכת המזון את הגדול שאכל רק שיעור דרבנן (דהיינו שאכל כזית ולא כדי שביעה), דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל אינו מוציא את הגדול שאכל כדי שביעה שהוא מחוייב בברכת המזון מן התורה. ונתקשו הראשונים, דהלא גדול שאכל כזית דהוא נמי אינו מחוייב בברכת המזון רק מדרבנן, קיימא לן דיכול להוציא אף את מי שאכל כדי שביעה שהוא מחוייב בברכת המזון מן התורה (כברכות מח.), ומאי שנא קטן שהוא גם כן מחוייב מדרבנן.
וכתב רש"י (ברכות מח. ד"ה עד שיאכל כזית דגן) לחלק, דשאני קטן שהוא עצמו אף מדרבנן אינו מחוייב, דהחינוך הוטל רק על אביו ולא על הקטן עצמו, ולכן אינו מוציא אחרים, משא"כ בגדול המחוייב מדרבנן, שפיר יכול להוציא אחר שאכל אפילו אם מחוייב מן התורה. – ויסודו דמצות חינוך לא רמיא על הקטן אלא על אביו, משמע גם מדבריו בסוכה (מב.) שפירש, "חייב בלולב, לחנכו מדבריהם". משמע רק לחנכו ולא שיש לקטן לבד מצוה.
ברם התוס' (שם בא"ד) הקשו על זה, דא"כ למה הקטן מוציא מיהת את הגדול שאכל שיעור כזית דרבנן, ועל כרחך מוכח מזה דהקטן מיקרי מחוייב בדבר. וע"כ תירצו דהחילוק הוא, דגדול שאכל כזית שמוציא את הגדול שאכל כדי שביעה הוא מדין ערבות, עיי"ש. ומוכח דס"ל להתוס' דאף דחובת חינוך מוטל על האב, מ"מ הקטן עצמו ג"כ יש לו חיוב מצוה. וכ"כ בתוספות רבינו יהודה החסיד ובתוס' הרא"ש בברכות (שם).
ומעתה יש לומר, דרש"י דס"ל שהאב פטור מלחנך את בנו בתפילין קודם י"ג שנה, לשיטתו אזיל דמצות חינוך לא רמיא על הקטן, ומשו"ה סבר, דכיון שכל החיוב הוא רק על האב, והבן עצמו אין לו שום חיוב כלל, הלכך לענין תפילין, כיון דסתם קטן אינו יודע לשמור וכמו שכתב רש"י בברכות, לכן לא הטילו על האב מצות חינוך לתפילין קודם י"ג שנה. וכן בק"ש אם אין יכול לחנכו לקרות בזמנה פטור מלחנכו, משום שהם מצוות שיש בהם חשש דלמא אתי למיסרך כשיגדיל שלא יהא נזהר בתפילין וכן בק"ש לקרות בזמנה. וכן דעת בעל העיטור, וכשיטה זו פסק הרמ"א.
[ואל תשיבני ממה שכתב הבעל העיטור לגבי לולב השאול, דיוצא קטן ביום הראשון, דמשמע שאפילו אין יכול לחנכו בכל ההלכות, גם כן חייב לחנכו, דשם אפשר לומר כמו שכתב בשו"ת משפטיך ליעקב (סימן ו), שאין קטן מבחין בו לדעת דשאול פסול ושלולב זה שאול אצלו, וגם אין חשש דלמא אתי למיסרך, דכשיגדיל ויתנו לו אחרים ד' מינים, יתנו לו כמצוותו במתנה על מנת להחזיר].
משא"כ התוס' לשיטתייהו אזלי דחובת חינוך מוטל גם על הבן, ויש חיוב על הקטן בעצמו, ולכן ס"ל דקטן היודע לשמור תפילין אפילו קודם י"ג שנה חייב בתפילין, משום שמחויב הוא מדרבנן לקיים המצוה, ולא איכפת לן אם קטנים אחרים יודעים לשמור או לא, כיון שהוא מחויב מצד עצמו כשיודע כבר לשמור.
ולפי זה יובן שפיר מה שפסק המחבר (או"ח סימן תרנז) דחייב אביו לקנות לו לולב, כדי שיוכל לקיים המצוה כהלכתה שלא יהיה שאול להקטן, והטעם משום שהקטן עצמו ג"כ חייב במצוה כתיקונה. – ודלא כבעל העיטור הנ"ל דס"ל דיוצא נמי בשאול, דלדעתו כיון דאין הקטן עצמו מחוייב בהמצוה ורק על האב מוטל לחנכו במצוה, לכן לענין זה שפיר הוי חינוך גם בשאול, דהרי לא אתי למסרך וכנ"ל.
ובזה יש ליישב גם מה שהקשה המהרש"ל (הובא בט"ז שם סק"א) על המחבר, למה פסק דחייב לקנות לו לולב, והלא בגמ' לא הוזכר דין זה רק בתפילין, וגבי לולב סגי בזה שהאב יצא בו יד"ח ואח"כ יתננו להקטן לברך עליו. – אולם לדברינו מובן שפיר, דכיון שהקטן בעצמו מחוייב מדרבנן, א"כ הרי חייב לקיים מצוות לולב מדרבנן כתיקונה, ולכן חייב אביו לקנות לו לולב, כדי שיוכל לקיים המצוה כתיקונה, ולא סגי שיתננו לו בהשאלה, שאז אינו יוצא, וגם בתורת מתנה על מנת להחזיר אינו יכול ליתנו לו, כמבואר בשו"ע (סימן תרנח סעי' ו) שאין הקטן יכול להחזיר ולהקנות, ודו"ק.
והנה הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע (שם) ובתשובות (סוף סימן ז) ובחידושים למסכת סוכה (שם) כתב להקשות על שיטת בעל העיטור, דאי מיירי בבן י"ג שנה מאי חינוך שייך ביה, הא מדינא חייב בתפילין. וכתב ליישב עפ"י מה שכתב הב"ש (אבהע"ז סימן קנה) דמיירי שידעינן בבירור שלא הביא ב' שערות ונשרו, דאז אינו מחוייב מדאורייתא, ובזה תני דאביו חייב לקנות לו תפילין, עיי"ש. – אלא דלכאורה צ"ע, שהרי הרמ"א קיימא ליה כשיטת העיטור להלכה, ודחוק לאוקמי פסק הרמ"א באוקימתא.
ובשפת אמת (סוכה מב.) כתב ליישב וזה לשונו: ובתפילין דנקט ליקח לו, היה אפשר דדוקא ליקח לו תפילין ללובשן כל היום אין החיוב עד שיעור דיודע לשמור, אבל לחנכן להניחן זמן מה אפשר דזה הכל יודעין לשמור. ובזה היה מיושב נמי שיטת בעה"ע שמביא הב"י דהא דהיודע לשמור מיירי בבן י"ג שנים, ותמוה דהא מדאורייתא מחויב ולא מטעם חינוך, והגרעק"א ז"ל בא"ח שם נדחק טובא. ולמ"ש י"ל דאה"נ דמניחין פ"א ביום, רק לילך כל היום אינו מחויב אלא ביודע לשמור, ולפי"ז אפשר לדידן גם קטן ממש ביודע לשמור מניח כל היום ולוקח לו תפילין, וגם מקודם לכן מניח עכ"פ לפרקים אם יודע לשמור שעה קלה מיהת, עכ"ל.
ודבריו צ"ע, דהא תינח לבעל העיטור ורש"י שכתבו כן בזמנם שהניחו תפילין כל היום מיושב שפיר, אבל הרמ"א דאזיל כשיטת בעל העיטור כבר כתב דבריו לפי מנהגינו שאין לובשין תפילין כל היום, א"כ לשיטתו דלזמן מה אפשר לשמור הדרא קושיית הגרעק"א לדוכתא, דהוי מצי למימר דינו בקטן קודם י"ג שנה, דאילו הוא בן י"ג שנה לאו מצד חינוך חייב אלא מדינא. – ועוד הרי כבר פסקו המג"א (סימן לז סק"ג) ופמ"ג (שם א"א סק"ד), דלדעת בעל העיטור לפני י"ג שנה אין אביו מניחו ללבוש אפילו אם ירצה הבן, דבודאי אין יודע לשמור תפילין, וכ"כ במשנ"ב (שם, י), וכן משמע מרש"י בברכות הנ"ל.
וראיתי בספר חינוך ישראל בשם תשובת בית היוצר (סימן ג) שכתב ליישב, דבאמת אף לשיטה זו חייב האב לקנות לו תפילין בקטנותו (קודם שיהיה בן י"ג שנה), שיהא רואה שיש לו תפילין שיהא מוטל עליו להניחם, אלא שעכשיו עדיין אסור להניחם מחשש שמא יישן ויפיח בהם, ובזה מחנכו בשתים, בעצם חיוב הלבשת תפילין (המוכן לו), וגם בדין זה של חיוב שמירת קדושת התפילין שצריכין גוף נקי, ושיהיה נזהר בזה כל ימיו להניח תפילין בנקיות הגוף.
אמנם לשון הרמ"א אין מורה כן, דשם משמע שאביו קונה לו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד ולא קודם לזה, וא"כ על כרחך צריך ליישב דברי הרמ"א כמ"ש הגרעק"א, דמיירי שידוע שלא הביא ב' שערות, אף שהוא דוחק.
העולה מכל זה, דלדעת התוס' חיוב האב לחנך את בנו הוא מגיל הגיע לחינוך, ולעומת זאת לדעת רש"י ובעל העיטור מגיל י"ג שנה, וכן הכריע הרמ"א. ועכ"פ אף לשיטתם, כתב הבית היוצר דשייך ענין חינוך במצות תפילין הגם שאין הקטן בן י"ג שנה עדיין, והוא ע"י שיקנה האב תפילין לבנו שיהא רואה שיש לו תפילין אלא שאסור לו להלבישם מפני שאינו יכול לשמור כראוי, ובזה הוא מתחנך בחיוב שמירת התפילין ובחיוב הלבשת התפילין.
סימן טז - אם צריך האב לקנות תפילין מיוחדות לבנו
שאלה: האם צריך האב לקנות תפילין מיוחדות לבנו, או יכול להשאיל לו בקביעות את תפיליו אחרי שגומר להתפלל. - וכמו כן אם יש לאדם שני בנים, האם חייב לקנות תפילין עבור כל אחד, או די שקונה תפילין אחד לשניהם, והיינו שהאחד ישאיל לשני אחרי שיגמור להתפלל.
תשובה: כתב הביאור הלכה (סימן ל"ז, ד"ה לקנות): ויש לעיין אם יש לו ב' בנים, אם חייב לקנות תפילין עבור כל אחד, או שיוצא במה שיחנך מתחלה לבנו האחד, ואחר תפלתו יתנם לבנו השני. וכן ביש לו בן אחד והוא משיג לשאול עבורו תפילין, או שיתן לו את תפיליו לק"ש ותפלה בכל עת החינוך, "דהיינו עד שיעשה לאיש", אם יוצא בזה. דאפשר מה דנקט הברייתא (סוכה מב.) אביו קונה לו תפילין, היינו דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום ואין מצוי שישאיל א' לחבירו תפיליו, משא"כ בזמנינו. תדע דלא נקט כן בלולב, שוב מצאתי בב"ח שמשמע קצת כדברינו ויש לדחות ע"ש וצ"ע, עכ"ל.
חזינן שכבר הסתפק הביה"ל האם מחוייב האב לקנות תפילין מיוחדות לבנו, או יכול להשאיל לו תפיליו. - ויש לציין, כי הביה"ל הדגיש בדבריו, שהספק הוא אם יכול להשאיל לבנו תפילין "בכל עת החינוך דהיינו עד שיעשה לאיש", והיינו דאחר כך ברור שצריך אביו לקנות לו תפילין, שיהא לו תפילין משלו. והספק הוא רק קודם שהגיע לחיוב במצוות, ורק משום חינוך נותן לו תפילין, אם גם אז צריך שיקנה לו אביו תפילין, או יכול להשאיל לו. - איברא, די"ל איפכא, דלעולם ס"ל להביה"ל שלאחר שנעשה בן י"ג שנה פשוט שאין אביו צריך לקנות לו תפילין, שהוא כבר גדול וברשות עצמו, וצריך הוא לקנות תפילין לעצמו, ולכן לא נסתפק רק עד שנעשה לאיש.
והנה, ידועה קושיית התוס' (במסכת ערכין ב: ד"ה אביו) אהא דאיתא בגמרא (סוכה מב.), קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. למה בתפילין נקטה הגמרא בלשון אביו לוקח לו תפילין, ואילו בלולב וציצית לא נקטה הגמ' לשון אביו לוקח לו, אלא "חייב" בלולב "חייב" בציצית.
ותירצו התוס' ב' תירוצים. – א) דמסתמא טלית יש לו, וגבי לולב נמי יכול לצאת בשל אביו [משא"כ בתפילין, דבזמנם הניחו תפילין כל היום, משו"ה צריך לקנות לבנו]. – ב) אי נמי, משום דתפילין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה [משא"כ לולב וציצית שאין דמיהן יקרים].
והנפק"מ הפשוטה בין שני תירוצי התוס' הוא, האם חייב האב לקנות לולב לבנו או לאו. דלתירוץ הא' דיכול לצאת בשל אביו, א"כ אינו צריך לקנות לולב לבנו. משא"כ לתירוץ הב' דהא דלא תני לשון לוקח גבי לולב, משום שאין דמיהן יקרים, גם בלולב צריך לקנות אלא דלא תני משום דאין דמיהן יקרים. ובאמת צריך ג"כ ליקח לולב כמו בתפילין.
ויש לחלק עוד בין שני תירוצי התוס', ובזה נמצא פתרון לספיקתו של הביאור הלכה, דהנה מתירוץ הא' בתוס' חזינן דבמקום שיכול הבן לצאת בלולב של אביו, אין האב חייב לקנות לולב לבנו, וא"כ ה"ה לכאורה גם לענין תפילין שאם ישנה אופן שהאב יכול להשאיל את תפילין לבנו, אינו חייב לקנות תפילין לבנו, דמאי שנא תפילין מלולב, הרי בשניהם מחוייב האב לחנך את בנו, ואם רואים אנו שאינו חייב לקנות לולב לבנו משום שיכול לצאת בשל אביו, א"כ לא שנא תפילין שיכול לצאת ג"כ בשל אביו, ורק בזמנם שהיו הולכין תפילין כל היום לכן במציאות לא היה יכול האב להשאילו לבנו. אבל בזמנינו שאין מניחין תפילין כל היום, שפיר יכול להשאיל תפיליו אחר תפילתו ואין צריך לקנות לו. וכן בב' בנים די אם קונה רק תפילין אחת ואחרי גמרו להניח יתן לשני.
משא"כ לתירוץ הב', דלעולם אף לולב מחוייב האב לקנות לבנו, אלא דלא תני בלשון לוקח משום שאין דמיהן יקרים, א"כ כמו שצריך לקנות לבנו לולב ואינו יכול להשאילו אחרי גמרו, כך צריך לקנות תפילין לבנו, והוא הדין בב' בנים. – ונמצא דספיקתו של הביאור הלכה תליא בב' תירוצי התוס'.
והנה, הטור (סימן תרנז) פסק: קטן היודע לנענע הלולב, אביו צריך לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות. וכן פסק המחבר (שם): קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות. וכתב הב"ח וזה לשונו: ומהרש"ל (בביאורו לטור) השיג על לשון רבינו שכתב חייב לקנות לו לולב, הלא בהדיא שנינו חייב בלולב, ולא נאמר שם צריך לקנות לו לולב כמו שאמרו (ערכין ב:) גבי תפילין לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, וכן למקצת גאונים גבי ציצית גורסין אביו קונה לו ציצית, אבל בלולב תנן חייב בלולב, והטעם פשוט שאינו צריך לקנות לו לולב בפני עצמו, כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו, מה שאין כן בתפילין, ודוק עכ"ל. [ועיין שו"ת התעוררות תשובה (ח"א סימן טז, ובמהדו"ת או"ח ח"ג סימן תמו) מש"כ ליישב למה הוסיף המחבר חייב "לקנות" לו לולב].
ויעויין בערוך לנר (סוכה שם, ד"ה אביו) אחר שמביא ב' תירוצי התוס' בערכין, כותב: ובזה נלע"ד ליישב מה שהקשה המהרש"ל על הבית יוסף הביאו המגן דוד (בסימן תרנז), אמה שכתב הש"ע דאביו לוקח לו לולב, דהרי לא הוזכר כן רק גבי תפילין ע"ש, ולפ"ז י"ל, דהב"י פסק כתירוץ בתרא דהתוספות, דגם גבי לולב צריך לקיחה, עיי"ש.
ולדבריו נמצא, דנחלקו הטור והשו"ע ומהרש"ל האם חייב האב לקנות לולב לבנו, דלדעת הטור ושו"ע, גם בלולב צריך האב לקנות לבנו ואינו יכול להשאילו, והא דלא נקטה הגמרא לשון אביו לוקח גבי לולב, הביאור בזה כתירוץ הב' בתוס' משום דאין דמיהן יקרים, אבל באמת ודאי דצריך אביו ליקח לבנו. אולם המהרש"ל שהקשה על דבריהם, משמע דסבר כתירוץ הא' בתוס', דלולב יכול האב ליתן לבנו לצאת אחר גמרו.
ומעתה, כאשר אנו דנים האם חייב האב לקנות תפילין לבנו, או יכול להשאילו תפיליו, או בב' בנים האם חייב לקנות לשניהם, לכאורה תליא בפלוגתת המהרש"ל והטושו"ע, דלדעת הטושו"ע דס"ל כתירוץ הב' בתוס', א"כ כמו שאין האב יכול להשאיל לולבו לבנו, אלא צריך לקנות לו, הוא הדין אף בתפילין שחייב לקנות לבנו ואינו יכול להשאילו. וכמו כן בב' בנים דצריך לקנות לכל אחד לחוד. - משא"כ לדעת המהרש"ל הסובר כתירוץ הא' בתוס', דיכול ליתן את לולבו לבנו אחר גמרו, א"כ הוא הדין בתפילין לדידן שאין הולכים בהם כל היום, יכול להשאילו אחר תפילתו ואין צריך לקנות לו.
ואפילו להט"ז (שם) שמדחה קושיית המהרש"ל וזה לשונו: ואיני יודע מה קשיא ליה, דזה מיירי ממי שידו משגת לקנות לבנו לולב אחר, יעשה כן כדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל, שזהו יותר טוב ממה שיברך אח"כ, עכ"ל. משמע שזהו דוקא במקום שיש מנין אחד ומתפלל עם אביו דאז יקנה גם לבנו, אבל במקום שיכול להתפלל עם הציבור במנין אחר, יודה הט"ז להמהרש"ל שאין צריך לקנות לולב. ואם כן הוא הדין בתפילין.
ודאתינן להכא, יכולים אנו לפשוט ספיקתו של הביאור הלכה מדבריו גופא, דהנה במשנה ברורה (תרנז, ד) כתב: המהרש"ל כתב שא"צ לקנות לו לולב בפני עצמו, כי לאחר שיצא בו אביו, יתננו לבנו לנענע בו ולברך עליו, וכ"כ התוספות בערכין (דף ב) דיוצא בשל אביו וכ"מ בעיטור. וי"א, דאם ידו משגת, טוב יותר שיקנה לו לולב כדי שיעשה הנענועים כדינו בשעת הלל עם הציבור, שזה טוב יותר ממה שיברך אח"כ, עכ"ל. ובשעה"צ (סק"ד) ציין דדעת הי"א הוא הט"ז.
הרי להדיא דנקט המשנ"ב כהמהרש"ל, ואף שהביא את דברי הט"ז דלכתחילה עדיף שיקנה, מ"מ כבר נתבאר דדבריו שייך במקום שיש רק מנין אחד. ואם כן אפשר לכאורה לפשוט ספיקתו בהלכות תפילין, דגם בתפילין בזמנינו אין צריך לקנות לבנו והוא הדין לב' בנים.
שוב ראיתי בכלי חמדה (עה"ת פ' וילך סימן ד) שכתב לחייב את האב לקנות לכל אחד מבניו תפילין מיוחדות, עפ"י מה שכתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן קפג אות ה), וזה לשונו: ראיתי להזכיר כאן מה שלמדתי מהגהות מרדכי דחולין, דלדידן דלא קיימא לן כר' אליהו [המובא בתוס' (מנחות לה: ד"ה משעת) דס"ל דצריך לקשור התפילין בכל יום], אינו יוצא בתפילין אלא בקשר של קיימא, כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא, דלדידן אין לומר דרחמנא קרי' קשר אף אינו של קיימא, דמנא לן הא, דלדידן סתם קשרי תפילין של קיימא הם. והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם, לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר, עכ"ל.
ולפי זה, מדין חינוך יוצא אפילו כשאין קונה לבנו אלא יכול להשאילו, אולם מכיון שיצטרך לשנות הקשר בכל יום, דבדרך כלל לאו כל ראשים שוים, אם כן לא יצא האב ידי חובת תפילין אחר שישנה הקשר בשביל הבן, לכן עדיף אפילו להמהרש"ל שיקנה תפילין לבנו, והוא הדין לב' בנים.
אכן כבר דנו כל ספרי הפוסקים בדברי האבני נזר, וידוע מש"כ בשו"ת ארץ צבי (סימן ז) שהגה"ק בעל שם משמואל זי"ע השיב על דברי האבני נזר, דהני שנסבי תפילין של אחרים לא פותחין בקשר, אלא משליף שלפי ליה לקשר להגדילו או לקצרו, ועל ידי ריפוי הקשר מתרפה קצת ונעתק ממקום למקום, אבל הקשר בעצם נשאר כמו שהוא מקושר, כהאי גוונא לכאורה אין זה בכלל קושר ומתיר, שנשאר הקשר הראשון בעצם כמו שהוא מקושר והוי ליה קשר של קיימא, עיי"ש. ואין כאן המקום להאריך בדברי האחרונים על חידוש האבנ"ז, עכ"פ למעשה לא נהגו לחשוש בזה [עיין פסק"ת סימן לג אות פא], וא"כ אין ראיה מדבריו דאפילו להמהרש"ל והט"ז צריך לקנות. אולם ודאי הרוצה להחמיר לשיטת האבני נזר וקונה תפילין מיוחדות לבנו, תבוא עליו ברכה.
סימן יז - ברכה על תפילין של ראש כשמוציא את חבירו
שאלה: מנהג העולם לברך על הנחת תפילין של ראש בלחש, וכמו שהביא בליקוטי מהרי"ח בשם שו"ת רמ"ץ (סימן יג), וכמובא בספר אבני זכרון (עמ' רסט) שכן נהג החוזה מלובלין זי"ע לברך בלחש. – מה הדין כשמוציא את חבירו בברכת תפילין האם יברך על של ראש בקול כדי שיענה חבירו על הברכה.
תשובה: הנה טעם המנהג לברך בלחש, נובע ממה שהסתפק הפמ"ג (סימן כה א"א סק"י) אם יש לענות אמן אחר ברכת על מצות תפילין, שהרי מבואר בשו"ע (סימן רטו) דאין עונין אמן אחר ברכה לבטלה, וזה ספק היא. וכתב בקיצור שו"ע (י, ד) דמפני שיש ספק אם השומע יענה אמן, לכן טוב לברך בלחש. וע"ע שו"ת דברי יציב (ח"א סימן פג) שנוהגין לברך בלחש. ומ"מ בשמע ברכה זו, כתב בשו"ת האלף לך שלמה (סימן נז) דיש לענות אמן אחריה, דהאיסור רק בעניית אמן יתומה, דהיינו שיודע דהוי בחנם, אבל כל שאינו יודע שהברכה בחנם ועונה מכח ספק, אין בו חשש אמן יתומה, עיי"ש באריכות.
וידוע מכמה צדיקים שהקפידו לענות אמן, וכמובא בספר דרכי חיים ושלום (אות מז) שכן נהג הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע. ובפרי קודש הילולים מכק"ז שר בית הזוהר העטרת צבי מזידיטשוב זי"ע, ובזוהר חי (ויגש רה:), דלדידן דקיי"ל שאין בכך משום ברכה לבטלה, ואף לא משום ספק ברכות, אפשר לענות מלכתחילה. – ולפי זה במוציא את חבירו רשאי לברך בקול.
סימן יח - איטר יד אם חולץ התפילין ביד שמאל
שאלה: כתב של"ה והובא במג"א (סימן כח סק"ג) ושאר פוסקים, דתפילין של ראש חולץ ביד שמאלו, להראות שקשה עליו חליצתן. מה הדין באיטר.
תשובה: עיין משנ"ב (שם סק"ו) בשם הפמ"ג, דאם הוא איטר יד שכל מלאכתו בשמאלו חולץ בימינו, כדי שלא לעשות החליצה במהירות. – ובאופן שעושה כל מלאכתו ביד ימין, ורק כותב ביד שמאל, כתב בשו"ת באר משה (ח"ב סימן ה אות ה) עפ"י מחצית השקל (סימן כח סק"ג), דבכה"ג אפילו אם מניח תפילין על יד ימין כל אדם, יחלוץ תפילין של ראש ביד שמאל כל אדם. ואם עושה כל מלאכתו בשמאלו וכותב ביד ימין ומניח תפילין על שמאל כל אדם, יחלוץ התפילין ביד ימין כל אדם. – והטעם, דלענין החליצה הקפידא הוא להראות שקשה חליצתן, ולכן עושהו עם ידו הכהה, ועל כן אזלינן בתר רוב מלאכתו ולא בתר הכתיבה.
סימן יט - טעה בשמו"ע וצריך לחזור ולהתפלל
האם צריך להניח ג"כ תפילין
שאלה: שכח בר"ח לומר יעלה ויבוא בשמונה עשרה, ולא נזכר עד אחר שכבר חלץ התפילין, האם מחוייב להניח תפילין עוד הפעם כדי להתפלל התשלומין השמונה עשרה בתפילין.
תשובה: מסתברא מילתא דאינו צריך, דמהיכי תיתי דצריך להתפלל בתפילין דוקא. וכי מי ששכח להתפלל שחרית שמתפלל מנחה שתיים, צריך להניח אז תפילין. וכן מצאתי בשו"ת מהרש"ג (ח"א סימן נב אות ג) ושו"ת פרי השדה (ח"א סימן צא) שהעלו דאינו מחוייב להניח התפילין עוד הפעם, אבל אם ירצה להניח מחדש תפילין של רש"י וגם לברך עליהם, מה טוב ויוכל לעשות כן אם ירצה, כי מה הפסד בדבר זה. וכעי"ז כתב הג"ר אליהו דוד תאומים זצ"ל בקונטרס עובר אורח (שנדפס בסוף ספר ארחות חיים בסימן לז), וז"ל: ובעיקר חובת תפלה בתפילין לא ידעתי מקורו בגמרא רק בק"ש, עכ"ל.
וכן העלה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב סימן סג), דנראה פשוט דאינו צריך להניח תפילין כשחוזר תפלת י"ח, דהרי כתב השערי תשובה (תכב, ג) בשם מחזיק ברכה, דכשמתפלל ג' ראשונות על דעת להתפלל מוסף, ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא בשחרית, יסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף, עיי"ש, והרי כשעמד להתפלל מוסף לא היו תפילין עליו. הרי דפשוט דאע"ג דנכון שיהיה מוכתר בתפילין בתפלת י"ח, מ"מ הרי הוא כבר התפלל עם התפילין. ומה שהשמיט המאורע אינו כלא התפלל כלל, כמבואר בתוס' (ברכות כט: ד"ה טעה). ומהאי טעמא לא אשתמיט שום פוסק שיאמר, שצריך לומר ברוך שם כמל"ו אחר השמונה עשרה ששכח בה מעין המאורע, עיין תוס' (ברכות לט. סד"ה בצר) ושו"ע (רו, ו).
אמנם בשו"ת בית שערים (או"ח סימן קמה) כתב שצריך להניח עוד הפעם התפילין ובברכה, כדי להתפלל בהם השמונה עשרה. ולכן מסיק בשו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן צח) שאם יכול בודאי יותר טוב להניח שנית התפילין. ושם (ח"ז סימן סח אות ב) שכ"כ הגה"ק מבוטשאטש באשל אברהם (סימן כה סעיף יב) שיניח התפילין ובברכה.
סימן כ - נשיאת תפילין בתיק
שאלה: נפוץ כהיום תיקים מיוחדים לנשיאת תפילין, יש אשר נוטלים את התיק ביד, ויש אשר תולים את התיק על כתפם, האם יש בזה משום בזיון להתפילין, שנושאים אותם כמשא ולא בדרך כבוד בחיקו.
תשובה: בש"ך (יו"ד סימן רפב סק"ה) העתיק מסקנת הב"ח, דשלא במקום סכנה לא שרי לטלטל אפילו שאר ספרים אלא בחיקו כנגד לבו, והיכא דאפשר להחמיר בכבוד תורה עדיף, עיי"ש באריכות. ולדבריו, פשוט דיש להחמיר להחזיק את התפילין דוקא בחיקו כנגד לבו.
אבל למעשה נפסק בשו"ע (או"ח סימן מ סעיף א), דאסור לתלות תפילין בין בבתים בין ברצועות, אבל מותר לתלותן בכיסן, ולא מצאנו בפוסקים שיחמירו בזה כחומרת הב"ח, עיין מג"א (סק"א) שו"ע הרב (סעיף ב) משנ"ב (סק"ג) ערוך השלחן (סעיף א) שכתבו דבס"ת יש להחמיר בכל גוונא, אבל תפילין ושאר ספרים מותר להניחם בכיס ולתלותן, עיי"ש. [ואולי הטעם שלא החמירו כהב"ח, דהב"ח מיירי בלא כיס המיוחד, ולכן נראה יותר כבזיון, משא"כ כשנושאין בכיס].
סימן כא - מי שנפלו לו התפילין
אם צריך להתענות בו ביום דוקא
שאלה: כתוב במג"א (סימן מד סק"ה) ובספר חיים שאל (ח"א סימן יב) בשם ספר משפטי שמואל (סימן יב), שהמנהג לצום בנפלו לו תפילין בלא נרתיקן, האם צריך לצום בו ביום דוקא.
תשובה: הדבר מפורש כבר בפוסקים, ראה באר היטב (או"ח סימן תקעא סק"א) בשם שיירי כנה"ג (סימן תקסו הגה"ט אות ה' ו') וז"ל: מי שנופלין לו תפילין יתענה באותו יום, ואם בשבת למחר, עכ"ל. והובא גם בספר א"ר (סימן מ סק"ה). וכ"כ בספר ארחות חיים (סימן תקעא סעיף א אות א) בשם ספר יפה ללב (ח"ב סימן תקעא אות ח) שכותב בזה"ל: תיקון למי שנפלו לו התפילין, יתענה באותו יום ויאמר עננו כמו בתענית חלום, עכ"ל. וכ"ה בבן איש חי (שנה ראשונה פ' חיי שרה אות יח) מי שנפלו לו תפילין מידו, נכון שיתענה יום אחד באותו היום, ואם אי אפשר לו להתענות יפדה התענית בצדקה, עכ"ד.
ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רסד) ציין לשו"ת מהר"י ברונא (סימן קכז) וז"ל: אם לא אכל בו ביום, יתענה באותו יום, אע"פ שלא קיבל עליו מאתמול, ומ"מ מתפלל עננו, כמו בתענית חלום, דטוב יותר בו ביום, ואפילו בשבת, כדאמרינן בפ"ק דשבת (יא.), והטעם שהראו לו מן השמים שצריך תשובה, וגם בתפילין איכא סימנא, כדאמרינן בגמרא (מו"ק כה.) האי מאן דאיתהפיך ליה רצועה ליתיב בתעניתא, [ולנערים הוריתי שילמדו ב' או ג' שעות יותר בו ביום], עכ"ל. והביא את דבריו בשו"ת מנחת יצחק (חלק הליקוטים סימן ב) ושו"ת קנין תורה (ח"ז סימן עו).
מבואר מדבריו ג"כ, שאם עדיין לא אכל צריך להתענות בו ביום. והעיר המנח"י דמדברי הכנה"ג וא"ר מבואר שלא יתענה בשבת, אלא יצום למחר. ואם רוצה להתענות ביום אחר נכון שיקבלנו במנחה שלפניו, וכמו שכתב בשו"ת מהר"י שטייף (סימן רסח), עיי"ש. ועיין עוד בכף החיים (סימן מ סק"ו) שהביא מחלוקת בזה, האם יתענה בו ביום, או ימתין למחרתו ויקבל התענית מבערב, ומיהו אם נפלו לו בשבת, אל יתענה בשבת אלא ימתין עד מוצאי שבת.
ולמי שקשה התענית אפשר להקל, וכמו שמובא בספר מרא דשמעתתא (אטת כא) שהורה הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל גאב"ד ירושלים, שאם נפלו ח"ו תפילין על הארץ, ציוה לתת ח"י פרוטות לצדקה, וללמוד דף גמרא עם הרא"ש. וציין שם בליקוטי שי (אות כו) לשו"ת מהר"י ברונא (הנ"ל) שהקיל לנערים שאין צריכים להתענות בנפילת ס"ת, רק ילמדו ב' או ג' שעות יותר ביום. ובשו"ת אהל יהושע (ח"ב סימן יד) הקיל ג"כ בנפילת ס"ת, שרק יום אחד יתענה ושאר הימים אפשר לפדות בצדקה. ולכן בנפילת תפילין אפשר להקל יותר, ובפרט בדורות חלושים, שלא להתענות כלל, אלא לפדותה בצדקה ולהרבות בלימוד התורה. וכתב בכף החיים (מ, ה) בשם החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן יב), דאף מי שנפל מידו התפילין עצמן, אם הוא תש כח וקשה עליו התענית, וכל שכן אם הוא צורבא מרבנן וממעט בתלמוד תורה, יתן צדקה לכפר עון נפילת התפילין, וגדולה צדקה לכפר אפילו למזיד, וקל וחומר לשוגג ואונס.
סימן כב - ראה שנפלו תפילין האם צריך להתענות
שאלה: מי שראה תפילין שנפלו האם צריך להתענות.
תשובה: עיין ארחות חיים (ספינקא סימן מ אות א) שהביא מספר זכור לאברהם (ערך תפילין) שכתב בשם שדה הארץ (ח"ג סימן לא), דאף איש אחר שראה שנפלו התפילין צריך להתענות, וזה דוקא כשרואה בשעת נפילה, אבל בעת שמונחים על הארץ אין צריך האחר להתענות. וציין עוד לזכור לאברהם (חיו"ד ערך ס"ת), דאף בס"ת מי שראה שנפל מאחר, א"צ להתענות ובנפל מידו מחוייב להתענות, עיי"ש.
ועיין שערי תשובה (סימן מ) כף החיים (סימן מ סק"ח) שהביאו מכמה פוסקים דלא כשדה הארץ וס"ל, שהרואה תפילין שנפלו אין חייב להתענות, עיי"ש. והסכימו לשיטה זו שו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שעח) ושו"ת ערוגת הבושם (סימן כ) עיי"ש. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ג סימן ט אות ד, וח"ד סימן פו אות ט), דפשוט שהרואה נפילת תפילין של חבירו אינו צריך להתענות, ודלא כשדה הארץ, עיי"ש.
תגובות
הוסף רשומת תגובה